"יש לי יום יום חג"
פרק #5, לפרקים הקודמים
השבוע נחגג פה סוג של יום זיכרון, אבל שמח!
יום העלייה לשמיימה של מרים (κοίμηση της Θεοτόκου), החל ב-15 באוגוסט. זהו אחד החגים החשובים ביותר ביוון, ובו מציינים את עלייתה השמיימה של מרים, אמו של ישו.
יאללה חופש
החג מצוין בטקסים דתיים, תהלוכות בכנסיות ובמנזרים במהלך הבוקר והצהריים, זהו גם יום שבתון רשמי ביוון, כלומר, בנקים, משרדים ורב החנויות סגורות. החג אמנם הוא יום אחד, אבל הפעם הוא נמתח לסופ"ש ארוך ובעצם הכל פה די סגור וחצי כח עד ה 25.8.25 - שבוע וחצי
אני מקנא?
ואני מודה - יש בי קנאה.
אני כבר שכחתי איך זה, איך לפעמים צריך לעצור את הכל באמת ולנוח. משהו במציאות היומיומית הישראלית, בתוך כל הטרפת, 25 שנים בחיל האוויר (סא"ל במילואים), בית, 3 ילדים, חוגים, תחביבים, להקים ולהוביל עסק ענקי (חתול פיננסי, דא!), שכחתי לפעמים איך לעצור באמת.
"נתראה עוד שבועיים..."
Καλές γιορτές, τα λέμε σε δύο εβδομάδες.
ובעברית - חג שמח נתראה עוד שבועיים.
ככה בירך אותנו הקצב שלנו לפני כמה ימים.
"למה עוד שבועיים?" שאלתי.
הוא השיב בלקוניות שעכשיו יוצאים לחג, לסופ"ש ארוך, אבל בפועל כולם חוזרים רק ב 25.8.25, עוד 10 ימים.
ומה עבר לי בראש?
איך לכל הרוחות הם מתפרנסים פה? איך הם יכולים "להפיל את העט" ולצאת לחופש ככה?
אתם מכירים את הכלכלה היוונית, היא צומחת, אבל בואו… זה לא סינגפור.
וזה לא רק החג הזה וה 10 ימים האלו, זו התפיסה פה ה - "סיגה סיגה" σιγά σιγά.
ואני מודה - יש בי קנאה
בישראל, אנחנו שכחנו איך לעצור באמת.
החגים אצלנו הפכו למרתון קניות, סידורים ובישולים. פה, יש תחושת שקט.
זמן משפחה, זמן אמונה, זמן לנשום.
החגים אצלנו הפכו למרתון קניות, סידורים ובישולים. פה, יש תחושת שקט.
זמן משפחה, זמן אמונה, זמן לנשום.
אבל מצד שני…
ה"סיגה סיגה" שלהם.
הלאט־לאט, הנונשלנטיות הזו.
איך להגיד בעדינות… לפעמים היא מטריפה אותי.
כשאתה מחכה למסמך בבנק, כשאתה רוצה לסגור עסקה, כשאתה רגיל שדברים זזים מהר,
והם?
יושבים, שותים קפה, מחייכים, ומבטיחים ש"יהיה בסדר, αύριο".
ה"סיגה סיגה" שלהם.
הלאט־לאט, הנונשלנטיות הזו.
איך להגיד בעדינות… לפעמים היא מטריפה אותי.
כשאתה מחכה למסמך בבנק, כשאתה רוצה לסגור עסקה, כשאתה רגיל שדברים זזים מהר,
והם?
יושבים, שותים קפה, מחייכים, ומבטיחים ש"יהיה בסדר, αύριο".
אני מתפוצץ!
ואני מבפנים מתפוצץ: מה מחר?! עכשיו!
אז כן - יש בי קנאה. ויש בי גם תסכול.
אני חי בין שני עולמות.
האחד לוחש לי להירגע. השני דוחף אותי להאיץ.
והם כל הזמן מתנגשים.
בתוך הראש שלי. בלב. ובמה שאני כותב כאן עכשיו.
אני חי בין שני עולמות.
האחד לוחש לי להירגע. השני דוחף אותי להאיץ.
והם כל הזמן מתנגשים.
בתוך הראש שלי. בלב. ובמה שאני כותב כאן עכשיו.
היוונים מלמדים אותי שיעור - על חיים פשוטים יותר, איטיים יותר, אולי אפילו נכונים יותר.
אבל משהו בי - וזה אולי הכי ישראלי - עדיין לא מוכן לשחרר.
אבל משהו בי - וזה אולי הכי ישראלי - עדיין לא מוכן לשחרר.
אז בינתיים אני מנסה.
קצת ללמוד מהם. קצת לשמור על עצמי.
אבל אני מודה -
אני עוד לא שם.
קצת ללמוד מהם. קצת לשמור על עצמי.
אבל אני מודה -
אני עוד לא שם.
ואצלכם? אתם מצליחים באמת לנוח לפעמים? או שה-DNA הישראלי לא משחרר?
מוזמנים לשאול ולהשיב לי פה
דב נודל, חתול פיננסי
